החלטה בתיק בש"פ 8319/13

           לפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 43689-11-11 (השופט צ' קאפח) מיום 4.12.2013, בה בוטל הפיקוח האנושי אשר נקבע כתנאי מגביל במסגרת מעצר בית בתנאים מגבילים אשר הוטל על המשיב.

עובדות כתב האישום ותיאור הליכי המעצר

1.        קורות מעצרו של המשיב נסקרו בהרחבה בהחלטותיו הקודמות של בית משפט זה [ראו: בש"פ 5561/12 מיום 31.7.2012 (השופט נ' הנדל) (להלן: ההחלטה הראשונה); בש"פ 6082/12 מיום 23.8.2012 (השופט א' רובינשטיין); בש"פ 8139/12 מיום 19.11.2012 (השופטת ד' ברק-ארז); בש"פ 1002/13 מיום 28.2.2013 (השופט ח' מלצר); בש"פ 2286/13 מיום 28.3.2013 (השופט ח' מלצר); בש"פ 2368/13 מיום 9.4.2013 (השופט ס' ג'ובראן)], על כן אחזור בקצירת האומר על עיקרי הדברים.

2.        נגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן ביום 5.4.2012 במסגרתו יוחסו למשיב שישה אישומים כדלקמן: באישום הראשון, קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק; 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב)(3) ביחד עם סעיף 117(ב2)(2) וס"ק (3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף); 56 עבירות של סיוע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב1) ביחד עם סעיף 117(ב2)(2) וסעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף ושימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב)(8) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף. באישום השני, הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) ועשיית פעולה ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. באישומים השלישי הרביעי והחמישי, ארבע עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. באישום השישי, שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

3.        עניינה של הפרשה, על פי עובדות כתב האישום המתוקן בפעילות עבריינית כלכלית רחבת היקף שעיקרה הלוואות בריבית קצוצה, התחמקות מתשלום מס וסייע לאחרים להתחמק מתשלום מס וכמו כן הלבנת רכוש שמקורו בעבירות או רכוש ששימש את העבירות ואפשר את ביצוען - בסכומים המסתכמים בעשרות מיליוני שקלים. לפעילות זו מתלוות עבירות איומים על מעורבים בפרשה במספר הזדמנויות ושיבוש הליכי משפט.

4.        ביום 22.4.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת העוררת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, תוך ציון כי לאחר עדותו של עד המדינה בפרשה יוכל המשיב לעתור לעיון חוזר בהחלטה. ביום 15.7.2012 דן בית המשפט המחוזי בבקשה כאמור והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בביתו בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה העוררת ערר, אותו קיבל בית משפט זה ביום 31.7.2012 במסגרת בש"פ 5561/12 (השופט נ' הנדל), בו הורה, לנוכח מסוכנות המשיב והחשש שישוב לבצע עבירות שיבוש הליכי חקירה ואיומים, על המשך מעצרו.

5.        באשר לעבירות הכלכליות המיוחסות למשיב בפרשה, קבע השופט הנדל בהחלטה הראשונה כי די בעבירות אלה לבסס את החשש שהמשיב ימשיך בהתנהלותו נשוא כתב האישום ולהקים עילת מסוכנות, בהתחשב בהלכה, לפיה עבירות רכוש המבוצעות בשיטתיות יכולות להקים חזקת מסוכנות. בשים לב לכך שהמשיב נוהג לכאורה לנהל את עסקיו "בשלט רחוק" העיר השופט הנדל כי איננו משוכנע ששחרור המשיב למעצר בית יאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בכל הנוגע לעבירות הכלכליות, אך לא הכריע בכך, שכן מצא כי עילת מסוכנותו המרכזית של המשיב נסובה על החשש מפגיעה בעדים ומשיבוש הליכי משפט. באשר לעבירות הללו, ציין השופט הנדל, לאחר ששקל את מעשי המשיב וביניהם את אופי האיומים המיוחסים לו ונסיבותיהם, אשר בוצעו חלקם במהלך חקירה משטרתית וחקירת רשות המיסים, כי "סיום עדות לא מהווה מחסום מפני ניסיון למעשים מטעם הנאשם שמטרתם להשפיע על עדים...ספק אם התפוגג החשש לניסיון מטעם המשיב להשפיע על עדי תביעה". לעניין החומר החסוי אותו ביקשה העוררת להגיש ואשר נועד, לשיטתה, לחזק את עילת המעצר, קבע בית המשפט, כי יש בו כדי לחזק את העילה אך אין צורך להידרש אליו באותה העת ודי בחומר הגלוי שהוגש כדי לבסס את ההחלטה.

6.        לאחר כשלושה שבועות, בחלוף תשעת חודשי המעצר הראשונים, קיבל השופט א' רובינשטיין ביום 23.8.2012 (בש"פ 6082/12) את בקשתה הראשונה של העוררת להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים.

7.        ביום 19.11.2012 קיבלה השופטת ד' ברק-ארז (בש"פ 8139/12) באופן חלקי את בקשתה השנייה של העוררת להארכת מעצרו של המשיב ב-150 ימים. השופטת ברק-ארז נסמכה על ההחלטה הראשונה של השופט הנדלכנקודת מוצא לדיון בהארכת מעצרו של המשיב ומצאה כי אין להתייחס לכתב האישום כ"כלכלי" בלבד נוכח עבירות האיומים המיוחסות למשיב. בשים לב לקצב התנהלות ההליכים מצאה השופטת ברק-ארז כי אין מקום לשחרור המשיב לחלופת מעצר והורתה על ארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים.

8.        משחלפו 90 הימים הוגשה בקשה שלישית להארכת מעצר המשיב ב-150 ימים נוספים. ביום 28.2.2013 קבע השופט ח' מלצר בבש"פ 1002/13 כי אף שנשקפת מסוכנות מן המשיב, כפי שציינו השופטים הנדל וברק-ארז, יש יסוד להניח כי פרשת התביעה תסתיים במסגרת הארכת המעצר המבוקשת לפניו ולאחריה עשוי החשש כי המשיב ישפיע על עדים אם ישוחרר לחלופת מעצר להיחלש. לפיכך, ובשים לב לחלוף הזמן, הורה השופט מלצר על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים בלבד והוסיף כי המשיב יהיה רשאי להציע חלופת מעצר שתיבחן על ידי שירות המבחן ואלו תנאיה:

 (ב)  המשיב יציע, בתוך 20 ימים מהיום, חלופת מעצר מהודקת, אשר תכלול: תנאי "מעצר בית" מלא; איזוק אלקטרוני; ארבעה משמורנים לפחות, אשר יפקחו עליו (לסירוגין) במשך 24 שעות ביממה; ערבות עצמית גבוהה; ערבות גבוהה מצד כל אחד מן המשמורנים הנ"ל; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון וכן איסור מוחלט על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וניתוק תקשורת. הצעתו של המשיב לחלופת מעצר מהודקת, במתווה שפורט לעיל, תועבר לעיונו של שירות המבחן, אשר יגיש תסקיר אודותיה בתוך 30 ימים מהיום שבו תועבר אליו ההצעה האמורה.

9.        ביום 3.3.2013 הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון טעות סופר" אשר נדחתה ביום 14.3.2012. במסגרת זאת, הובהר כי ההחלטה מיום 28.2.2013 מאפשרת למשיב לבקש את שחרורו לחלופת מעצר במועד הנזכר לעיל, אך אין בה כדי לחייב את שחרורו.

10.      ביום 11.3.2013 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר לפני בית המשפט המחוזי בגדרה עתר לשחרורו לחלופת מעצר. ביום 24.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בנימוק כי המתווה שנקבע בהחלטה מיום28.2.2013 אינו מתווה מחייב וכי יש לבחון את חלופת המעצר בשים לב לקביעות השופט הנדל בדבר קיומם של חשש לשיבוש הליכי משפט מצד המשיב גם בתום פרשת התביעה וחשש נוסף לביצוע עבירות כלכליות מצד המשיב.

11.      ערר שהגיש המשיב על החלטה זו של בית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ביום 28.3.2013 על ידי השופט מלצר במסגרת בש"פ 2286/13, אשר הורה על החזרת הדיון בחלופת המעצר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו קבע השופט מלצר כי בשל הזמן שחלף ושינוי הנסיבות עם סיום העדת עדי התביעה, על בית המשפט המחוזי לבחון את אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר, בשים לב, בין היתר, לאפשרות שעד המדינה יזומן לעדות חוזרת ולמקום שהוצע לשיכון המשיב בעת חלופת המעצר.

12.      לאור האמור, ביום 29.3.2013 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בה שב ועתר לשחרורו לחלופת מעצר. ביום 2.4.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בפיקוח לסירוגין של ארבעה מפקחים, האחראים לוודא כי המשיב לא יהיה בקשר עם מי מהמעורבים בפרשה, כאשר כל אחד מן המפקחים יחתום על ערבות בסך 500,000 ש"ח לקיום התחייבותו וערבי צד ג' יחתמו על ערבות מפקח; שהייה תחת פיקוח אלקטרוני; שהייה תחת צו עיכוב יציאה מן הארץ; התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 500,000 ש"ח כל אחת; הפקדה במזומן או ערבות בנקאית בסך 500,000 ש"ח.

13.      ביום 9.4.2013 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן) ערר שהגישה העוררת כנגד ההחלטה לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים המגבילים כאמור. השופט ג'ובראן קבע תחילה כי נוכח הזמן שחלף, העובדה שהמשיב ריצה 18 חודשי מעצר בתנאי בידוד זה מכבר והעובדה שפרשת התביעה בתיק הסתיימה הרי שהמסוכנות הנשקפת מהמשיב קהתה עד כי ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר. בהמשך לכך קבע השופט ג'ובראן כי חלופת המעצר אותה קבע בית המשפט המחוזי ראויה והולמת, אך עם זאת הורה כי יש להעלות את סכום ההפקדה במזומנים לסך של 1,500,000 ש"ח.

14.      בחודשים מאי-יולי 2013 הוספו לבקשת המשיב ובהסכמת העוררת שתי מפקחות נוספות בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט, על מנת להקל על המפקחים לבצע התחייבותם. כן שונה מיקום מעצר הבית פעמיים ולבסוף הועבר לבית המשיב.

15.      ביום 29.9.2013 הגיש המשיב בקש לשינוי תנאי השחרור שלו, כך שיותר לו ליצור קשר עם המעורבים בפרשה, אך זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בערר שהגיש המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי [בש"פ 5690/13 מיום 28.10.2013 (השופט א' שהם)] הגיעו הצדדים להסכמה לפיה באי כוח המשיב יפגשו עם עדי הגנה פוטנציאליים. ככל שיתברר במפגשים אלו כי יש צורך בנוכחות המשיב, יגישו באי כוחו של המשיב בקשה לעוררת לאפשר קיום פגישות בנוכחות המשיב.

החלטת בית המשפט המחוזי